בקרת מהירות תיריסטור היא שיטה לוויסות מהירות ללא שלבים, המשנה את צורת הגל והערך האפקטיבי של המתח במסופי העומס (כגון מנוע) על ידי שינוי זווית ההולכה ( ) של התיריסטור. כאשר זווית ההולכה היא 180 מעלות, צורת הגל של מתח מסוף המנוע היא סינוסואידלית, מה שמצביע על הולכה מלאה. כאשר זווית ההולכה קטנה מ-180 מעלות, צורת הגל של המתח אינה רציפה, והערך האפקטיבי יורד. ככל שזווית ההולכה קטנה יותר, כך ערך המתח האפקטיבי נמוך יותר ומהירות המנוע נמוכה יותר.
מעגל בקרת מהירות תיריסטור טיפוסי כולל מעגלי ירידה, תיקון, סינון וויסות מתח (כגון רכיבים D15, R28, R29, E9, Z1, R30, C1 וכו') כדי להפעיל את קטע הבקרה. רשת סנובר RC (כגון R25, C15) משמשת לדיכוי הפרעות מההפעלה והכיבוי של התיריסטור לרשת החשמל ולמניעת עליות מתח. מצמד אופטו (כגון PC817) מספק בידוד זרם חזק וחלש ומפעיל את התיריסטור; התיריסטור הדו-כיווני משמש כאלמנט מיתוג הליבה. סליל חנק (L2) משמש לדיכוי עליות זרם כדי להגן על התיריסטור. היתרונות של בקרת מהירות תיריסטור הם יכולתו להשיג ויסות מהירות חלק וחסר שלב, מבנה מעגל פשוט יחסית ועלות נמוכה. החסרונות שלו כוללים מתח מנוע בלתי רציף ומעוות מאוד צורות גל וזרם במהירויות נמוכות (זוויות הולכה קטנות), שעלולות להוביל לרעש אלקטרומגנטי מוגבר, רטט מנוע ניכר והפרעה לרשת החשמל. איכות ויסות המהירות שלו (כגון חלקות במהירות נמוכה) עשויה גם היא להיות נחותה משיטות כמו בקרת מהירות מבוססת שנאים.
תיריסטורים מחולקים לסוגים חד-כיווניים ודו-כיוונים. תיריסטורים דו-כיווניים (TRIACs), בשל מאפייני ההולכה הדו-כיוונית שלהם, מתאימים במיוחד למיתוג ללא מגע ולוויסות מתח במעגלי AC. ברגע שתיריסטור מופעל להוליך, הוא ישמור על מצב המוליך שלו עד שהזרם יחצה אפס או יתהפך, גם לאחר הסרת אות ההדק.
